קמעות

קמע או קמֵיע הוא עצם קטן שאפשר שיהא עשוי מחומרים שונים, ויתכן אף שיהיה אלא פיסת נייר, נתונה בכלי זעיר, ועליה כתובה ברכה כלשהי, צירופי אותיות של פסוקים, שמות מלאכים או שמות קדושים אחרים. את הקמע נושא אדם על גופו או מניח בביתו כדי להבטיח את שלומו, לשמירה מעין הרע או משדים ורוחות רעות.

מנהג השימוש בקמיעות עתיק כימיו של המין האנושי. בכל התקופות, בני דתות רבות, נשאו עימם קמעות. כיום רווח השימוש בקמע גם אצל אנשים שכביכול משוחררים מאמונות טפלות.

יחס היהדות לקמיעות מבוטא בצורה הברורה ביותר על ידי הרמב"ם, בספרו מורה הנבוכים: [קמעות]

    "ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשמעם, כל שכן לסבור אותם." רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים חלק ראשון - פרק [סא].

ועוד: [קמעות והשבעות]

    "וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקר ולדבר , שמצרפים איזה אותות שרצו, ואומרים: זה שם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני , ואחר כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים, אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר, והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת.

כללו של דבר: פתי יאמין לכל דבר." רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים-חלק ראשון - פרק [סב].

למרות דבריו הברורים האלו של הרמב"ם, נפוץ היה, (והינו עד ימינו) ענין הקמעות בקרב חסידים מעדות שונות, ובמיוחד בקרב עדות המזרח. (ע"ע הרב כדורי). למרות שכל הרבנים מודעים היטב ומקבלים את דברי הרמב"ם, אף אחד מהם אינו אוזר אומץ כדי לפקוח את עיני המאמינים בקמעות, כנראה מסיבות פוליטיות.